© 2019 כל הזכויות שמורות לגרינפיס ישראל

  • jaikhenb

תגובת גרינפיס ליעדי משרד האנרגיה לשנת 2030 - נובמבר 2018

עודכן ב: 5 דצמ 2018

התוכנית שמציג משרד האנרגיה בהובלת השר ד"ר יובל שטייניץ היא פרי של עבודה מאומצת וניכרת בה תפנית משמעותית בכל הנוגע למשק האנרגיה. המדיניות החדשה של משרד האנרגיה מבוססת על:

1) סגירת כלל התחנות הפחמיות ומעבר לגז;

2) מעבר לרכב חשמלי באמצעות הגדלת כושר ייצור החשמל מגז ומעבר למשאיות שמופעלות על גז;

3) מעבר התעשייה משימוש במזוט וסולר לשימוש בגז ובחשמל.

נתייחס כאן להיבטים של בריאות הציבור ואקלים בלבד. בנושא זה נעיר מספר הערות שחלקן מתבססות על מספרים ומגמות שנידונו ביתר הרחבה בדו"ח שהגשנו לשר האנרגיה לפני חודשים ספורים: "פול גז בניוטרל".


הנושא הבריאותי

תוכנית משרד האנרגיה עשויה לשפר באופן ניכר את בריאות הציבור בישראל ובמידה פחותה יותר את בריאות הציבור ברמה האזורית בעקבות הפחתת זיהום האוויר. להלן הנקודות העיקריות שאנחנו מבקשים לציין:

• מעבר התחבורה לחשמל (ולגז דחוס בחלק מהמקרים) יאפשר ירידה ניכרת של זיהום אוויר במרכזי הערים, של עשרות אחוזים בריכוזי תחמוצות חנקן ובמידה רבה גם של חלקיקים נשימים עדינים. יש לכך משמעות של ירידה בתמותה מוקדמת ובעודף תחלואה.

• סגירת התחנות הפחמיות נושאת משמעות חיובית לא רק ברמה של ישראל אלא ברמת האזור כולו. טווח הפיזור של מזהמי התחנות הפחמיות עומד על קרוב לאלף קילומטרים, בשטחים בהם חיים ישראלים, פלסטינים, ירדנים ומצרים.

• מנגד, אנו מבקשים לציין כי מעבר מפחם ונפט לגז איננה רק הפחתת העול והסיכונים הבריאותיים אלא חלוקתם מחדש: הקמתן של תחנות כח גזיות נוספות על אלה שקיימות היום עלולות להגדיל את הזיהום ואת הסיכון הבריאותי במקומות בהן תוקמנה – בין השאר בשל התשתיות לטיפול בגז ובשל השימוש בסולר כדלק גיבוי.

הנושא הסביבתי

יש בתוכנית של משרד האנרגיה היבטים סביבתיים רבים, בין השאר בשל שדרוג תשתיות קיימות והקמתן של תשתיות חדשות. גופים סביבתיים שהתכנון הוא תחום המומחיות שלהם וודאי יתנו את דעתם על ההיבטים המרחביים. אנו נתייחס כאן ביתר הרחבה לנושא של שינוי האקלים.

שינוי האקלים, הוא נושא שרוב הציבור, רוב נבחרי הציבור ורוב הדרג המקצועי ברשות המבצעת, מבינים בו מעט מדי כדי לקחת אותו ברצינות הנדרשת ולעשות את הצעדים הנחוצים להתמודדות עמו. שינוי אקלים היא תופעה מדעית, לא דעה פוליטית או מגמה חברתית. יש למדע ראיות מוצקות לכך ש:

1) אנחנו פולטים כמויות מאוד גדולות של פחמן דו-חמצני וגזים אחרים שלוכדים חום סביב כדור הארץ.

2) רוב החום הזה נקלט באוקיינוסים ומעצב מחדש את זרמי הים והאוויר ומגבירים את האידוי.

3) עליית הטמפרטורה איננה מידיתית אלא מתורגמת לשיבושים ולהקצנה אקלימית: עלייה של מאות אחוזים בתדירות ובעוצמת גלי החום, ובעשרות אחוזים בתדירות ובעוצמה של אירוע גשם קיצוניים.

4) אגן הים התיכון הוא אחד האזורים הפגיעים ביותר לשינוי אקלים בעולם, עם עלייה ממוצעת של הטמפרטורה גבוהה ב-50% מהעלייה הגלובאלית.

את המחיר של שינוי אקלים בישראל, ילדינו ונכדינו ישלמו בראש ובראשונה דרך הנזקים הכלכליים של אירועי אקלים קיצוניים, חוסר היציבת בהספקת המזון הבינלאומי, עול בריאותי כבד שנובעה מעומסי חום וריבוי מזיקים, וחוסר יציבות חברתית ופוליטית אצל מדינות שכנות בעלות יכולת הערכות לאין שיעור נמוך מזה של ישראל.

בנושא של שינוי אקלים, קיים מתח בין האינטרס לטווח הקצר לאינטרס לטווח הארוך. בטווח הקצר, האינטרס של ישראל ולמעשה של כל מדינה היא לא לעשות שום צעד ולקוות שמדינות אחרות עושות את העבודה בשבילה. בטווח הארוך, האינטרס של כל מדינה היא שאקלים העולם יתייצב והדבר עובר דרך כלכלה דלת פחמן.

ישראל דבקה עד כה להעדיף את האינטרס לטווח הקצר על פני האינטרס לטווח הארוך. בעוד שפליטות גזי החממה צריכות להתחלק בשניים עד 2030, מדינת ישראל מציע להשאיר אותם על כנם. היא עושה זאת באמצעות מסגור שכיח אך מבלבל לפיו היא מפחיתה פליטות גזי חממה בהתאם לתסריט עסקים כרגיל. אם כל מדינה בעולם הייתה מתנהגת כמו ישראל ומסבירה שהיא לא יכולה לעשות יותר בגלל שהאוכלוסיה גדלה או בגלל שרמת החיים עולה, מצבנו היה ממש רע.

שטח ישראל הוא קטן ואפשר לשאול מה התועלות של הפחתת פליטות גזי חממה בישראל למאמץ הגלובאלי. ובכן, אנו מזהים ארבעה תועלות עיקריות למדיניות ישראלית נועזת בתחום האקלים. אלו הן ארבעת המטרות שצריכות להוות את מדיניות האקלים הישראלית.


ארבעת המטרות של מדיניות האקלים הישראלית

1) קידום נורמה מחייבת ברמה הבינלאומית: כרגע אנחנו בין המדינות שמשפיעות על כך שהנורמה המחייבת בנושא אקלים שונה בהרבה מהנורמה הראויה. ישראל היא מדינה בעלת השפעה פוליטית מוכחת בהרבה מקומות בעולם ויש במדיניות שלה השפעה על המדיניות שקובעות הרבה מדינות נוספות.

2) תרומת החדשנות הישראלית למעבר האנרגטי: ישראל היא מדינה בעלת פוטנציאל עצום בתחום החדשנות, כשחשדנות בנושא המעבר האנרגטי ניצבת בפני קשיים ייחודים של סיכון הון והחזר על ההשקעה. לכן, מעורבותן של ממשלות קריטית בנושא זה. פיתוחים טכנולוגיים עשויים לקצר, לייעל ולהוזיל באופן ניכר את המעבר האנרגטי.

3) מיצוי פוטנציאל לתעשייה הישראלית: פועל יוצא של הנקודה הקודמת, היא שלתעשייה הישראלית בתחום זה יהיו הזדמנויות כלכליות מאוד משמעותיות החל מ-2025 אם המדינה תשקיע כראוי כבר היום.

4) מודל לחיקוי עבור הדורות הבאים: הסיבה החשובה ביותר המצדיקה מדיניות ישראלית הרבה יותר אמיצה בתחום האקלים היא שהילדים והנכדים שלנו יסבלו ממנו ובשל כך יזכרו לשלילה כל מי שבדור שלנו התרשל, התעצל או חמור מזה זרע עמימות או התנגד למדיניות כזו.

לאור אלה, אנחנו מדגישים כי המדיניות שמוצעת על ידי השר שטייניץ הינה לאין שיעור טובה יותר מכל מה שהציע משרד האנרגיה בעבר. אם זאת, אנחנו לא יכולים לבחון אותה בהשוואה למה שהיה בעבר, אלא נבחן האם היא עונה על קריטריונים של מדיניות אקלים נועזת.


המעבר לגז בהיבט של שינוי אקלים

מעבר מפחם לגז בתחום החשמל מאפשר לחסוך בין 20% (פיקריות או הסבת תחנות כח פחמיות לגז) ל-50% (מחז"ם) מפליטות גזי החממה. בתחום התחבורה, מעבר מנפט לגז מאפשר לחסור בין 10% (משאיות ותעשייה) ל-54% (רכבים חשמליים).

אחת ממסקנות הדו"ח של ה-IPCC הינה שהעולם צריך לחלק בשניים את פליטות גזי החממה שלו עד 2030 כדי לעמוד ביעד של התחממות כדור הארץ של מעלה וחצי בלבד עד 2100 לעומת העידן הטרום תעשייה. בהנתן העובדה שצריכת האנרגיה של המשק הישראלי בשיעור גדילה של כמה אחוזים בשנה ושהיעדים למעבר לאנרגיה מתחדשת והתייעלות אנרגטית נמוכים, ישראל אינה עומדת על קריטריונים של מדיניות אקלים נועזת: היא גם רחוקה מאוד מהיעד שה-IPCC מדבר עליו וגם לא עומדת כרגע ביעדים שהיא קבעה לעצמה: 10% חשמל מאנרגיה מתחדשת ב-2020 .


השינויים הנדרשים בתוכנית בעידן של שינוי אקלים

על מנת לייצר בישראל מדיניות אקלים נועזת שתאפשר להשיג את ארבעת המטרות שהגדרנו לעיל, אנו ממליצים על שורה של צעדים שיימצבו את ישראל כשחקן חיובי בתחום:

1) להציב כיעד אסטרטגי את מזעור דליפות המתאן לכל אורך תהליך הפקת הגז: חשוב לזכור שמבחינת פליטות גזי חממה, היתרון של גז על פני פחם קיים כל עוד דליפות המתאן בתהליכי ההפקה והשינוע של הגז נמצאים מתחת לסף מסויים. הספרות המדעית מעריכה כי אם מעל 3% מהגז נפלט בתהליכי ההפקה והשינוע, היתרון של הגז על פני הפחם לא קיים יותר. אי לכך, קיימת חשיבות להקמת מערך מהימן ושקוף – בהובלת המשרד להגנת הסביבה – לבדיקה ומעקב אחר דליפות המתאן.

2) להחליף את היחידות הפחמיות של חדרה (5-6) ואשקלון (1-4) באנרגיה מתחדשת: במידה והדבר איננו אפשרי, יש לבחון המשך הפעלתן לשנים ספורות של היחידות הפחמיות שמותקן עליהן סולקנים. בדו"ח "פול גז בניוטרל" הראנו שעדיף לדחות את סגירתן של תחנה פחמית למספר שנים – אם יש לה סולקנים – ולהקים כושר ייצור מאנרגיה מתחדשת עם אגירה. הקמת כושר ייצור חלופי מאנרגיה מתחדשת בתוספת אגירה בשנת 2035 טובה יותר לאקלים מהקמת מחז"ם ב-2030 אם המחז"ם יפעל לפחות עשר שנים.

3) לסגור שתי יחידות מתוך יחידות 1-4 של חדרה מיד עם סיום פרוייקט התקנת הסולקנים: מזה כמה שנים, חברת החשמל מבצעת עבודות של התקנת סולקנים ביחידות 5-6 של חדרה ובארבעת היחידות הפחמיות של אשקלון. פועל יוצא של עבודות אלה הינה שיחידה או שתי יחידות מושבתות לזמן העבודות, לעיתים לכמה חודשים. דבר זה נעשה ולא שיבש כלל את אספקת החשמל. לאור זאת ולאור העובדה שיחידות 1-4 נצילות פחות מהיחידות החדשות יותר, ניתן להשבית שתים מתוכן מיד עם סיום התקנת הסולקנים וללא כל קשר לנושא של הביטחון האנרגטי.

4) לשדרג את יעד הסולאריזציה של ישראל: תוך קביעת אבני דרך פשוטות שיאפשרו להגיע ליעד של 40% חשמל מאנרגיה מתחדשת עד 2035: קמפיין לקידום אנרגיה סולארית (עד 2019), פישוט בירוקרטי המפחית ב-80% את הזמן ב-10% את המחיר של התקנת מערכות סולאריות, חוק המחייב כל בניה חדשה לכלול מערכת סולארית וכל בנית צמודת קרקע קיימת לכלול מערכת סולארית (עד 2020), כיסוי כל מבני הציבור במערכות סולאריות (עד 2022), כיסוי כלל מאגרי המים בישראל (עד 2022).

5) לשדרג את יעדי התייעלות אנרגטית: שדרוג היעדים של ישראל כך שצריכת האנרגיה תהיה קטנה באופן אבסולוטי בשנת 2030 לעומת 2010. זה מחייב שורה רחבה של צעדים בשיתוף פעולה עם הרבה משרדים, בינהם משרדי הפנים והבינוי. הצעדים כוללים חיוב בניה שעומדת בתקנים של בניה ירוקה או חסכונית באנרגיה (2020), חיוב בניה שעומדת בתקנים של בניה מאופסת אנרגיה (2025), שילוב שכונות מגורים עם תעסוקה כדי לצמצם את הנסועה (2025), שדרוג יעדי התייעלות אנרגטית לתעשיה (2020).

6) שינוי ניהול של שעות השיא של צריכת החשמל: קיים צורך לפקח על שני סוגי שעות השיא של צריכת החשמל, שיא צריכת החשמל היומי של המגזר הביתי והשיא בעקבות אירוע חום קיצוני. לגבי השיאים היומיים, יש להסב חלק מהביקוש באמצעות תעריף ערב (יקר יותר) לעומת תעריף לילה; להטמיע דור חדש של מכשירים חשמליים שאפשר להפעיל ממרחק; בנוגע לפיקים מאוד חריגים אחת לכמה חודשים, יש להנחיל "נוהל חרום" במסגרתו יהיו הנחיות לחסכון בחשמל.

7) לקדם באופן אסטרטגי את נושא האגירה: ישראל לבדה לא יכולה לייצר פריצת דרך טכנולוגית או כלכלית בתחום האגירה, אולם היא יכולה להיות ערוכה ליישם באופן מיידי פתרונות אגירה בכל רגע נתון. לשם כך, על המדינה להגדיל משמעותית את התמיכה הממשלתית במיזמי אגירה בעלי חשיבות אסטרטגית כך שיהיה יעד ברור לאגירה.

8) לשלב את התחבורה עם האגירה: אוטובוס חשמלי נטען בלילה ולכן בטווח המיידי, אין הגיון להפעיל אוטובוסים חשמלייים באמעות אנרגיית שמש. לא כן המצב עם רכבים פרטיים שבהרבה מקרים עומדים בשעות היום ויכולים להיטען. רכב חשמלי צורך שטח של 80-100 מטרים של פאנלים סולאריים. אנו ממליצים לבחון חיפוי של חניות – לרבות חניות גדולות – במערכות סולאריות על מנת להגיע ליעד בו שליש מהחשמל לרכבים חשמליים יהיה סולארי.

9) להצמיד לכל תוכנית להקמה או הרחבה של תחנת כח גזית תסקיר השפעה על הבריאות: נושא זה הולך ומתמסמס בגדול. בארצות בהן קיימים שטחים נרחבים התחנות הגזיות נמצאות הרחק מהציבור. לא כך במדינת ישראל בה לא נעשתה עבודה משמעותית וממצה על השפעתן של תחנות כח גזיות על בריאות הציבור.