© 2019 כל הזכויות שמורות לגרינפיס ישראל

  • jaikhenb

מעבר המשק לגז מכשיל את המאבק בשינוי האקלים

כשבפתח וועידת האקלים של האו"ם מתכנסת בקטוביץ שבפולין וכשמדברים גבוה גבוה על מה שקרוי "ההזדמנות האחרונה להציל את כדור הארץ מאסון אקלימי", בישראל מבקשים לפתור את בעיות הסביבה ומשבר האקלים באמצעות מעבר המשק לגז. האם זהו הפתרון?

בעת כתיבת שורות אלו, ההכנות לפתיחת ועידת האקלים של האו"ם בעיר קטוביץ בפולין בעיצומן. הוועידה הקרובה נחשבת בתור הקריאה האחרונה למדינות על מנת לפעול ולמגר את שינוי האקלים שהופך בכל יום למוחשי יותר בחיינו – ההתגברות של גלי חום, שטפונות, שריפות ובצורות כבר הפך לדבר של מה בכך והחשש של הקהילה המדעית בשלב הזה הוא כי אנחנו דוהרים במהירות הבזק לקראת נקודת האל חזור של התחממות כדור הארץ מעל ל- 1.5°C. ומשם תהליך ההתחמות ייחל בדינמיקה משלו, גם ללא כל התערבות אנושית .

ישראל נמנית על הנוסעים ששומעים את הקריאה האחרונה לעלות למסלול הנכון. בתחום מדיניות האקלים ישראל מפגרת אחר כל מדינה אחרת במערב והיא מתנהגת כמיליארדר המחופש למקבץ נדבות. עד שנת 2009 היא נמנתה בין המדינות המתפתחות בדיפלומטיית האקלים ומאז היא הציבה יעדים צנועים למדי: הפחתת פליטות גזי חממה של 26% לנפש עד 2030. הפחתה כזו שווה לייצוב פליטות גזי החממה לרמתם הנוכחית כשבאירופה שואפים להפחתה של 40% ביחס לשנת 1990. בשנתיים האחרונות חל מפנה מסוים במדיניות הישראלית, כשמשרד האנרגיה קידם את תחום האנרגיה הסולארית באופן משמעותי והייצור חשמל מאנרגיית שמש קפץ ל-4% לעומת 2%, לפני ארבע שנים וצפוי להגיע לעבר 10% בעוד כשנתיים. אבל עיקר הפעילות של משרד האנרגיה, זו הפחתה משמעותית של השימוש בפחם וממעבר לגז.

חשבתם שהמאבק בשינוי אקלים קשור לייצור חשמל באנרגיה מתחדשת? בישראל הוא קשור בראש ובראשונה בפיתוח משק הגז. המנופים העיקריים של הפחתת פליטות גזי חממה בישראל נובעים כרגע מהגז ולא מהשמש והמגמה צפויה להתחזק בשנים הקרובות: הפחתת השימוש בפחם בתחנות הכח הקיימות והגברת השימוש בגז שפולט כ-40% פחות גזי חממה; תכנון הסגירה של כלל תחנות הכח הפחמיות והחלפתן בגז; פיתוח הרכב החשמלי כשעיקר החשמל שמזין אותו ומגיע... ובכן, מהגז ובכך מתאפשר חסכון של מעל 50% בפליטות גזי החממה.

אז האם הגז הוא בשורה למאבק בשינוי אקלים? בטווח הקצר כן. יש לו פוטנציאל של הפחתת פליטות גזי חממה בסדר גודל של עשרות אחוזים בתחומי האנרגיה והתחבורה. טווח קצר הוא טווח של חמש עד עשר שנים. מעבר לזה, הוא מסכן את המאבק בשינוי אקלים, לא רק בישראל אלא ברמה הגלובאלית.

מה שקורה מול עינינו הוא יצירת התמכרות לגז: תחנות הכח החדשות? בגז; רכבים חשמלים? על גז. חברות הגז לא בוחלות באמצעים ואפילו דוחפות לאפשר את הקמתן של מערכות על גז כדי להחליף את דודי השמש המסורתיים - מקור של גאווה ישראלית.

בטווח הבינוני והארוך הגז הישראלי מסוכן לאקלים מכמה סיבות. ראשית, הוא פשוט לא מספיק חסכוני בפליטת גזי חממה על מנת לייצב את האקלים. הוא מאפשר חסכון של 20% עד 50% לעומת הפחם והנפט כשאנחנו צריכים לחסוך יותר מ-50% עד 2030 וכ-80% עד 2050. שנית, אנחנו כבר משקיעים סכומי עתק בתשתיות גז ומי שתלוי בהם יעשה הכל כדי להפעיל אותן ככל הניתן. אנחנו מייצרים במו ידינו את הגולם שהולך לחנוק אותנו בגז, לבנות תחנות כח ולהתנגד לכל הפחתה בשימוש במשאב המפוקפק.

אולם הבעיה העיקרית עם הגז היא תפיסתית. אנחנו נשענים על הגז כמשאב הלאומי ובכך אנחנו נרדמים בשמירה. אנחנו לא רואים את שינויי האקלים באים ולא אוזרים אומץ לעשות את ההשקעות האסטרטיגות בתחומים הנחוצים כמו אגירת אנרגיה ואנרגיית שמש.

אם לא היה לנו גז, היינו משקיעים במשאבינו הבטעיים: שמש וחדשנות. אילולא הגז, היינו שמים לב שכל מדינות העולם מתחייבות להפחית פליטות גזי חממה וזקוקות למיזמים מוצלחים של חדשנות בתחום. הייתה נוצרת הזדמנות פז עבור התעשייה הישראלית, הממשלה הייתה משקיע הרבה יותר כדי לעשות פריצת דרך. היינו משכפלים את הצלחת הסייבר בפיתוח טכנולוגיות שמפחיתות את פליטות גזי חממה.

אבל הגז כאן וילווה אותנו בשנים הקרובות. בינתיים, אנו ממשיכים להיות באחד האזורים שיסבלו הכי הרבה משינוי אקלים במאה הנוכחית ואנו ממשיכים להיות אחת המדינות הבודדות בעולם בה הפוטנציאל לתרום לפתרון לאין שיעור גדול יותר מחלקו בבעיה. לכן, האינטרס הישראלי העליון ברגע זה הוא להיאבק בשינוי אקלים כאילו אין לנו גז.